מאירי על בבא מציעא מ״ב

« מאירי על בבא מציעא מ״א ע״ב מאירי על בבא מציעא מ״ג ע״א »

1 מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁמְּסָרָם לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי – חַיָּיב, שֶׁלֹּא שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. וְאִם שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים – פָּטוּר.

2 גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ שֶׁלֹּא שִׁימֵּר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. אֶלָּא צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִיעְבַּד? אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר קְרָא: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, אַף עַל פִּי שֶׁצְּרוּרִין – יִהְיוּ בְּיָדְךָ.

3 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם יְהֵא כַּסְפּוֹ שֶׁל אָדָם מָצוּי בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם יַשְׁלִישׁ אָדָם אֶת מְעוֹתָיו, שְׁלִישׁ בְּקַרְקַע, וּשְׁלִישׁ בִּפְרַקְמַטְיָא, וּשְׁלִישׁ תַּחַת יָדוֹ.

4 וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״.

5 תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לָמוֹד אֶת גּוֹרְנוֹ, אוֹמֵר: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ״. הִתְחִיל לָמוֹד, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה״. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּירַךְ – הֲרֵי זֶה תְּפִילַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְּדָבָר הַשָּׁקוּל וְלֹא בְּדָבָר הַמָּדוּד וְלֹא בְּדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְּדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְצַו ה׳ אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ״.

6 אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּסָפִים אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בַּקַּרְקַע. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֵי שְׁמוּאֵל בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּלָא אַטְרְחוּהּ רַבָּנַן. וְאִי שְׁהָא לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שִׁעוּר לְמִקְבְּרִינְהוּ וְלָא קַבְרִינְהוּ – מְחַיַּיב. וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא סָבַר: דִּלְמָא מִיבְּעֵי לֵיהּ זוּזֵי לְאַבְדַּלְתָּא.

7 וְהָאִידָּנָא דִּשְׁכִיחִי גָּשׁוֹשָׁאֵי – אֵין לָהֶן שְׁמִירָה אֶלָּא בִּשְׁמֵי קוֹרָה. וְהָאִידָּנָא דִּשְׁכִיחִי פָּרוֹמָאֵי – אֵין לָהֶם שְׁמִירָה אֶלָּא בֵּינֵי אוּרְבֵי. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל בְּכוֹתֶל, אִי נָמֵי בֵּין הַקְּרָנוֹת. וְהָאִידָּנָא דִּשְׁכִיחִי טָפוֹחָאֵי – אֵין לָהֶן שְׁמִירָה אֶלָּא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַקַּרְקַע, אוֹ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לִשְׁמֵי קוֹרָה.

8 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אָשֵׁי: הָתָם תְּנַן: חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת – הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְתָנָא: כַּמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הָכָא מַאי? מִי בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ לָא?

9 אֲמַר לֵיהּ: הָתָם מִשּׁוּם רֵיחָא – בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. הָכָא מִשּׁוּם אִיכַּסּוֹיֵי מֵעֵינָא – לָא בָּעֵינַן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְכַמָּה? אָמַר רַפְרָם מִסִּיכְרָא: טֶפַח.

10 הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אוֹתְבִינְהוּ בִּצְרִיפָא דְאוּרְבָּנֵי, אִיגְּנוּב. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן גַּנָּבֵי – נְטִירוּתָא הִיא, לְעִנְיַן נוּרָא – פְּשִׁיעוּתָא הִיא, הָוֵה תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – חַיָּיב. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן נוּרָא – פְּשִׁיעוּתָא הִיא, לְעִנְיַן גַּנָּבֵי – נְטִירוּתָא הִיא, וּתְחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – פָּטוּר. וְהִילְכְתָא: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס – חַיָּיב.

11 הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזַאי! אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא הֵיכָא אוֹתְבִינְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: כֹּל ״לָא יָדַעְנָא״ פְּשִׁיעוּתָא הִיא, זִיל שַׁלֵּם.

12 הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד זוּזֵי גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, אַשְׁלְמִינְהוּ לְאִימֵּיהּ, וְאוֹתְבִינְהוּ בְּקַרְטְלִיתָא, וְאִיגְּנוּב. אָמַר רָבָא: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא?

13 נֵימָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר:

14 כׇּל הַמַּפְקִיד, עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.

15 נֵימָא לַהּ לְאִימֵּיהּ: זִילִי שַׁלִּימִי, אָמְרָה: לָא אֲמַר לִי דְּלָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ דְּאֶקְבְּרִינְהוּ.

16 נֵימָא לֵיהּ: אַמַּאי לָא אֲמַרְתְּ לַהּ? אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן, דְּכִי אָמֵינָא לַהּ דְּדִידִי נִינְהוּ – טְפֵי מִזְדַּהֲרָא בְּהוּ.

17 אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִשְׁתְּבַע אִיהוּ דְּהָנְהוּ זוּזֵי אַשְׁלְמִינְהוּ לְאִימֵּיהּ, וּמִשְׁתַּבְעָא אִימֵּיהּ דְּהָנְהוּ זוּזֵי אוֹתְבִינְהוּ בְּקַרְטְלִיתָא וְאִיגְּנוּב – וּפָטוּר.

18 הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפָּא דְיַתְמֵי דִּזְבַן לְהוּ תּוֹרָא לְיַתְמֵי וּמַסְרֵיהּ לְבַקָּרָא. לָא הֲווֹ לֵיהּ כַּכֵּי וְשִׁינֵּי לְמֵיכַל, וּמִית. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא?

19 נֵימָא לֵיהּ לְאַפּוֹטְרוֹפָּא: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא לְבַקָּרָא מְסַרְתֵּיהּ.

20 נֵימָא לֵיהּ לְבַקָּרָא: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא בַּהֲדֵי תּוֹרֵי אוֹקֵימְתֵּיהּ, אוּכְלָא שְׁדַאי לֵיהּ, לָא הֲוָה יָדַעְינָא דְּלָא אֲכַל.

21 מִכְּדֵי בַּקָּרָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּיַתְמֵי הוּא! אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי אִי אִיכָּא פְּסֵידָא דְיַתְמֵי. הָכִי נָמֵי, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא דְיַתְמֵי, דְּאַשְׁכְּחוּהּ לְמָרֵיהּ דְּתוֹרָא וּשְׁקוּל יַתְמֵי זוּזֵי מִינֵּיהּ.

22 אֶלָּא מַאן קָא טָעֵין? מָרֵיהּ דְּתוֹרָא קָטָעֵין. אִיבְּעִי לֵיהּ לְאוֹדוֹעַן! מַאי מוֹדְעִינַן לֵיהּ? מִידָּע יָדַע דְּמִקָּח טָעוּת הָוֵי. בְּסַפְסֵירָא דְּזָבֵן מֵהָכָא וּמְזַבֵּין לְהָכָא, הִלְכָּךְ מִישְׁתְּבַע אִיהוּ דְּלָא הֲוָה יָדַע, וּמְשַׁלֵּם בַּקָּרָא דְּמֵי בָשָׂר בְּזוֹל.

23 הָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כְּשׁוּתָא גַּבֵּי חַבְרֵיהּ, הֲוָה לֵיהּ לְדִידֵיהּ נָמֵי כַּרְיָא דִכְשׁוּתָא. אֲמַר לֵיהּ לְסַרְסְיֵהּ: מֵהַאי רְמֵי. אֲזַל רְמָא מֵאִידַּךְ. אָמַר רַב עַמְרָם: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא?

24 נֵימָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא אָמְרִי לֵיהּ מֵהַאי רְמִי.

25 נֵימָא לֵיהּ לְסַרְסְיֵהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: לָא אֲמַר לִי מֵהַאי רְמִי וּמֵהַאי לָא תִּרְמֵי.

26 וְאִי דִּשְׁהָא שִׁיעוּר לְאֵיתוֹיֵי לֵיהּ וְלָא אַיְיתִי לֵיהּ – גַּלִּי אַדַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ! בִּדְלָא שְׁהָא.

27 סוֹף סוֹף, מַאי פְּסֵידָא אִיכָּא? וְהָא קָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ! אָמַר רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: דַּהֲוָה שִׁיכְרָא חַלָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּכִיסֵי,

פירוש מאירי על בבא מציעא מ״ב

1 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים ואם שמר כדרך השומרים פטור אמר הר"ם כספים בעין אין להם שמירה מעולה אלא בקרקע או בכותל בתוך טפח הסמוך לתקרה או סמוך לקרקע וכל מה שזולת זה הוא פושע ולא כדרך השומרים וחייב לשלם עד שיפרש עליו וכמו כן אם הכספים שם בתוך במלבושו שעושין בו כעין כיס או שקשר אותו בסדינו או על בטנו בכל אלה פשע אלא אם יתפשם בידו שנא' וצרת הכסף בידך אלא אם יפרש אל בעל הממון ואם הפקיד אצלו ערב שבת ולא יהיה לו פנאי לטמנם יטמון במוצאי שבת מיד ואם מכרו ביום השבת אינו חייב כלום ומן העקרים שלנו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו של בעל הבית הוא מפקיד ולפיכך אם נתן אותו הפקדון לבניו הגדולים אינו חייב לשלם אלא ישבע שבועת התורה שנתן אותו הדבר להם וישבעו הם כמו כן שבועת התורה ששמרו כדרך השומרים ולא נאמר בכגון זה שיתן האדם לאשתו או לבניו שומר שמסר לשומר חייב ודע כי שומר שמסר לשומר אי זה שומר שיהיה כשיבאו עדים שהשומר השני לא פשע אלא ששמר כדרך השומרים אין השומר ראשון חייב לשלם ואין אחד מהם חייב שבועה לפי שהעדים מעידין באונס ואין מקום לשבועה אלא בשאין שם עדים:

2 אמר המאירי המפקיד מעות אצל חברו פי' בדרך והוא צריך להביאם לביתו וצררן והפשילן לאחוריו חייב אם ארעם אונס מפני שלא שמרן כראוי שאע"פ שצררן היה לו להניחם לפניו שימשמש בהם תמיד בידיו עד שיבא לביתו ויטמנם במקום הראוי להם ודרך צחות אמרו וצרת הכסף בידך אע"פ שהם צרורים יהא בידך וכן אם מסרן לבנו ולבתו הקטנים שאין אלו בני שמור הא אם מסרם לבנו ולבתו הגדולים ולא פשעו פטור ואינו יכול לומר את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כמו שיתבאר בגמרא וכן כל שלא נעל בפניהם כראוי שהרי פשע ששמרם בשמירה פחותה כזו וי"מ ולא נעל בפניהם בפני הקטנים ונמצא שאם נעל בפניהם כראוי שהיא שמירה ואם שמרן כראוי פטור ויתבאר בגמ' שהכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ר"ל שיקברם תחת הקרקע בעמק טפח ואע"פ שאנו מפרשים שכשמסרן לקטנים ונעל בפניהם כראוי שמירה היא אף הדין נותן כן שהגנב מתירא שמא יצעקו ועוד שלא יפתחו נעילה הראויה ישמע לאחרים ויתפשו כך נראה לי אלא שבגמרא יש לנו בה שטה אחרת:

3 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 הצדיקים ראוי להם לחוס על ממונם ובלבד בכדי שלא יפחיתו עצמם בכך מפני שאין הריוח מצוי להם כל כך כשאר בני אדם שכל אומנות נקיה להם ומתוך כך צריכים להזהר בכל דבר שיהא ממונם מתקיים דרך עצה אמרו לעולם ישליש אדם את נכסיו שליש בקרקע שליש בפרקמטיא שליש תחת ידו:

5 ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד לא יברך ואם ברך הרי זו תפלת שוא שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנא' יצו יי' אתך את הברכה באסמיך וכבר כתבנוה במסכת תענית ובמסכת ברכות:

6 כבר בארנו במשנה שהמעות והדינרין אין להם שמירה אלא בקרקע וביארנו שצריך להעמיק להם טפח ולמלאת אותה חפירת הטפח בעפר מ"מ אם היו רגילים ביניהם גנבים הבקיאים להכות בקרקע בקורנס וכיוצא בו ולהכיר מקום שיש בו חלל וכן לטפח בכותל ומכירין באיכות הקול אם יש שם שום חלל אם לאו מניחן במקום הנמוך שבכותל לצד הקרקע או במקום הגבוה שבה לצד התקרה ובעמק טפח וכן כל כיוצא בזה לפי ענין הרגיל אצלם וכן הדין בחתיכות כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות ובכלל כתבוה הגאונים כן בכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדתו וכל שלא שמרם בדרך זה ואירעם אונס אפילו הניחם בתיבה ומפתח בידו חייב:

7 הפקידם אצלו ערב שבת בין השמשות ואירעם אונס בשבת פטור לא הטריחוהו חכמים עד מוצאי שבת ויראה לי בבין השמשות האמור כאן שפירושו סמוך לבין השמשות הואיל והדברים נראין שכשיעשה כן כבר הגיע בין השמשות ואם הגיע מוצאי שבת ונתאחר בכדי לקברן ולא קברן ואירעם אונס חייב ואם היה אותו מפקיד תלמיד חכם והנפקד חושב עליו שהוא מחזר להבדיל על הכוס פטור סבור הוא שמא יבא עכשו לבקש מעות לצורך הבדלה על הכוס ויש מפרשים שאם הנפקד תלמיד חכם אינו חייב עד שיבדיל על הכוס ואם שהה הרבה מצד שהיה מחזר על היין פטור:

8 יראה לי שדברים אלו לא נאמרו אלא באחד משני צדדין או באדם שהפקיד מחמת פחד המלכות שהיו מחפשין אחר ממונו ומחזרין לידע למי הפקיד וכל שחושדין שקבל פקדונו מחפשין את ביתו או במקומות שרגילין בכך בכספים שלהם ושאין להם תיבות ומפתחות כמקצת שוכני אהלים וכל תשמישן בחורים שבכותל ובגגות וכיוצא באלו הא כל שדרכם להצניע בתיבה ומפתח מה יעשה והרי הצניען במקום שהוא מצניע את שלו ושהוא מקום המשתמר לרוב העולם וכן יראה מלשון תלמוד המערב והוא שאמרו שם אימתי שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששמר כדרך השומרין נעל כראוי קשר כראוי נתן באפונדתו צררן בסדינו והפשילן לפניו ר"ל כשהופקדו לו בדרך נתנן בשדה תיבה ומגדל ונגנבו או אבדו פטורין מלשלם וחייב בשבועה ואם יש עדים פטור מן השבועה נעל שלא כראוי קשר שלא כראוי נתן באפורפורון צררן במקטורן והפשילן לאחוריו נתנן בראש גגו ונגנבו חייבין לשלם וכן כתבו גדולי הפוסקים שאם נתנן במקום שנהג ליתן את שלו והוא מקום הראוי לשמירה פטור נמצא מלשון תלמוד המערב כדברינו וכן יראה ממה שאמרו למטה כי אמינא לה דידי נינהו כל שכן דמיזדהרא בהו טפי אלמא שכל שהניחה במקום הראוי לשמירה לשלו והוא נוהג כן בשלו אין מחוייב בשל אחרים ליתר מזה שאלו דרך אדם בשלו אינה כדרכה בשל אחרים הרי פשע כשלא אמר לה שהם של פקדון וכן ממה שאמרו במשנה במסרה לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם כראוי שהוא שמירה ואע"פ שפירשנוה במשנה בדרך אחרת מ"מ פשוטן של דברים מוכיח כן וכן יראה לי ממעשה צריפא דאורבני שאלמלא שתחלתו בפשיעה מצד האור היתה נקראת שמירה ואלמלא כן מה הוצרכנו לפשיעת האור הרי אף לגנבה פשע הואיל ולא קבר הא מ"מ כל שהניחה במקום שאין משתמר לכל אדם אע"פ שדרכו להניח שם את שלו חייב שאם מיקל בשלו אין לו להקל בשל אחרים:

9 שאר הדברים לא נתפרשה שמירתן ומ"מ הכל לפי מה שהוא ופרשו גדולי המחברים שקורות ואבנים דרכן להניחם בבית שער חבילי פשתן הגדולים דרכן בחצר שמלה וטלית דרכן בבית בגדי משי וכלי כסף וזהב דרכן בתיבה ובמפתח וילמד הסתום מן המפורש:

10 כבר ידעת שהמלוה על המשכון נעשה שומר שכר עליה אירע מעשה בימי חכמי קדמונינו שבנרבונה במי שהלוה לחברו על הבגד ונקבוהו עכברים והסכימו שאם הבגד חשוב שדרך שמירתו אינו אלא בתיבה חייב ואם הוא מאותן שדרכן בבית פטור:

11 שומר ששמר שמירה הראויה לקצת דברים אלא שאינה ראויה לקצת דברים אחרים ואירע האונס מצד אותן הדברים שהיתה השמירה ראויה אצלם כגון שהיתה שמירה לענין גנבים ולא היתה שמירה לענין האור ונגנבו הואיל ומ"מ פשע בתחלת שמירתו אע"פ שלא מחמת אותה הפשיעה נאנסו חייב כלל גדול אמרו כל שתחלתו בפשיעה אע"פ שסופו באונס חייב וכבר ביארנו למעלה דוקא כשהפשיעה גרמה את האונס ר"ל שאלמלא שמרם לכל דבר לא היה האונס בא מעשה היה באחד שהפקיד מעות אצל חברו והניחם במחיצה של ערבה בתוך עובי המחיצה ונגנבו ואמרו חכמים הואיל ויש כאן פשיעה מצד שהיה להעלות על לב שהאור שולט בה אע"פ שלענין גנבה שמירה ראויה היא חייב שאלו שמרם שמירה הראויה להם מכל צד והיא הקבורה לא היה האונס בא כמו שביארנו למעלה:

12 כל שהפקיד אצל חברו איזה פקדון והניחו במקום הראוי לשמירה וכשזה בא ותובע פקדונו אינו זוכר מקום שהניחן בו ואומר לא ידעתי היכן הנחתים או באיזה מקום קברתים המתן עד שאבקש ואמצא מכיון שהחזיק עצמו כשוכח נעשה פושע ואם נאנסו אע"פ שנודע אח"כ שבמקום המשתמר נאנסו חייב לשלם שכל שהשליך פקדונו אחרי גוו כל כך עד ששכח אין לך פשיעה גדולה מזו שאין לך מקום המשתמר שלא יהא צריך לנתינת לב עליו תמיד שמא תאמר אחר שכך זה שאמרו ששומר חנם פטור בגנבה ואבדה היאך אבדה נמצאת לשומר חנם עד שנאמר שהוא פטור עליה אם אמר איני יודע היכן הנחתים הרי פשיעה היא וחייב אם אמר יודע אני היכן הנחתים אבל איני יודע מי נטלם הרי זה גנבה היא ולא אבדה ושמא אין שם גנבה נאמר אלא בשיצא קול גנבה או אמתלת גנבה וזה שאינו יודע מי נטלה נקרא אבדה ומ"מ יש מי שפירש שלא נאמר לא ידענא פשיעותא היא אלא כשאומר לא ידעתי אם הנחתים במקום המשתמר אם לאו הא אם אמר ידעתי שבמקום המשתמר הנחתים אבל איני זכור המקום אין זה פשיעה והרי היא אבדה:

13 כבר ביארנו שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד ואם מסרם השומר לאשתו ובניו ושמרום שמירה הראויה ונאנסו אין הלה יכול לומר איהו לא מהימן לי שמן הסתם הרי האמינם כמהו שכל המפקיד דעתו שאף זה מוסרם לאשתו ולבניו ובנותיו הגדולים אבל לקטנים לא כמו שבארנו וכתבו גדולי המחברים שכן הדין לעבדים אפילו עבריים וכן לאחד מן הקרובים שאין סמוכין על שלחנו ואין צריך לומר באדם אחר מעתה מסרן לבני ביתו ושמרום כראוי ונאנסו בני הבית נשבעים ונפטרו הוא והם ואם לא שמרום כראוי הבנים חייבים אם יש להם כדי לשלם והוא פטור שמרום בדרך שהיא שמירה ראויה לקצת בני אדם ר"ל שקצת בני אדם שומרים כן את שלהם וקצת בני אדם מעלין בשמירה יותר מכן ואלו שמרה הוא עצמו כך היינו מחייבין אותו שהשומר יש לו לשמור כדרך המעלים בשמירה אבל כשמסרן לבני ביתו אם הודיעם שפקדון הוא הם חייבים והוא פטור ואם לא הודיעם הם פטורין שהרי שמרום שמירה שמקצת העולם שומרין כן ואין כאן פשיעה אחר שלא ידעו שפקדון הוא ואף הוא פטור שלא היה לו לומר של פקדון הם אדרבה שלו ראוי להיות חביב עליהם יותר ומשום שומר שמסר לשומר אין כאן שהמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הילכך נשבע הוא שמסר לבני ביתו והם נשבעים ששמרום כדרך השומרים את שלהם ונגנבו ויפטרו כלם:

14 מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חברו ונפקד זה מסרם לאמו והניחתם בארגז קטן ונגנבו ונסתפקו בדבר עד שגמרו את הדין שישבע השומר שאותן מעות בעצמן מסר לאמו ותשבע האם שנגנבו ושהניחתם בארגז זה שאע"פ שהוא קטן הרי מקצת בני אדם שומרים כן ואף אנו שומרים כן את שלנו ויראה לי שמשביעים אותה גם כן שלא ידעה שהם של פקדון ונפטרו שניהם:

15 וכן התבאר בסמוך שהנפקד שהיה לו פקדון בחבית אחת ויש לו חבית אחרת כמוה והוצרך להשתמש במה שבחבית ואמר לבני ביתו טול מזו ולא כפל תנאו לומר אל תטול מזו הואיל ולשון זה קצת בני אדם דנין אותו כקפידא ושלא ליטול מן האחר וקצתם דנין אותו כמראה מקום נפטרו שניהם ואינו משלם אלא בכדי מה שנהנה מעשה היה באחד שהפקיד כשות אצל חברו והיה לו לנפקד כשות אחרת וכשרצה לעשות שכר שלו שהיו משימין בתוכו כשות אמר לשלוחו הטל מכשות זה לתוך השכר ובא השליח והטיל בו מן האחרת של פקדון ובא מעשה זה לפני חכמים ופטרו את השליח הואיל ולשון זה יש לדונו כמראה מקום לבד ופטרו את הנפקד הואיל ויש לדונו בקפידא ושלא נודע לו שיטול מן הפקדון עד שימחה בידו אלא שחייבוהו במה שנהנה מ"מ וזהו שאמרו ומשלם ליה דמי קישי ויש גורסין כיסי כלומר פחותים ופירושו שמשלם כפי מה שנהנה מאותם הפחותים ונמצא שאם נעשה השכר חומץ פטור מכל וכך שהרי לא נהנה ולא חייבוהו ליתן לו מ"מ אותו כשות שצוה הוא להטיל לשם שאף הוא טוען שאלמלא הוטל שם את שלו היה השכר חשוב יותר ומתוך כך נשבע השומר ונפטר וכן כל כיוצא בזה:

16 במסכת בבא בתרא יתבאר שהמפקיד לחברו בשטר ואמר החזרתי נאמן הואיל ובידו לומר נאנסו ואע"פ שהשטר ביד המפקיד ומ"מ אם אמר שלקחו ממנו הואיל ויש לזה שטר או עדים שהוא מסרו לו בתורת שמירה אינו יכול לומר לקוח הוא בידי והוא הדין אם אמר החזרתי ובאו עדים שהוא בידו שאינו נאמן בהחזרתי ומ"מ אם הם דברים שאין בהם סימן מובהק והלה טוען החזרתי ואלו שבכאן שלי הם אע"פ שנתן הלה סימן נאמן מעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חברו בעדים וכשתבעו אמר החזרתי ואמר לו והלא בביתך הם ובחבית זו וכך וכך היא מדתם ואמר לו את שלך היו בכאן והחזרתי ואלו שלי הם ומתוך שעמדו את שלך בכאן אתה בקי במדתם ואמרו חכמים ישבע השומר בנקיטת חפץ שהחזיר ופטור:

17 אפטרופוס של יתומים ושכירים שלהם כגון רועי בהמות שלהם ועובדי קרקעות שלהם כלם שומרי שכר הם בנכסיהם ולא סוף דבר הרועים ועובדי האדמה שיש להם שכר בהדיא אלא אף האפטרופסים שומרי שכר הם ומ"מ אין אנו צריכים לשמירת שכר שלהם שאף אם אינם אלא שומרי חנם מ"מ בפשיעה מיהא חייבים ומה שאמרו בכאן מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא לא שנהא צריכין לכך שדיינו בחיובו לשמירת חנם אלא שהדבר כך הוא שהבקרא מיהא שומר שכר הוא:

18 מאחר שכל אלו נעשים שומרים בנכסי היתומים חייבין הם בפשיעה מעתה לקח האפטרופוס ליתומים בהמה שיש בה מום שהיה ראוי לעיין בה ולא מצא אח"כ את המוכר שיחזיר את מקחו חייב לשלם ליתומים ואין זה בכלל אפטרופוס שהפסיד שאין מסלקין אותו שאפשר שהמפסיד בהוצאות מכוין לאיזה תועלת בהוצאתו כמו שיתבאר במקומו מסר האפטרופוס בהמה זו לרועה או לבקר תכף שלקחה ולא עיין במום זה עד שידעהו ויודיע לאפטרופוס שיחזר אחר המוכר להחזיר טעותו ומתה הבהמה מתוך מומה אחר ששהתה בידו בכדי שהיה יכול לעיין ולהודיע לאפטרופוס כדי לחזר אחר המוכר להחזיר טעותו ולא נמצא אח"כ המוכר הרי הבקר או הרועה חייב לשלם נמצא המוכר חייב להחזיר הדמים ונוטל בהמתו כמות שהיא אם חיה ואם מתה ואין לו תביעה על האפטרופוס או על הבקר על שלא הודיעוהו ויישחטנה או יחזירנה למי שלקחה הימנו קודם שתמות שהרי מן הסתם יודע היה ובטעות מכר:

19 היה מוכר זה סרסור לוקח מזה ומוכרה לשעתו לזה אף הוא מחזיר דמים שנטל ונשבע שלא ידע בטעות זו והבקר על שנתרשל שלא להודיע לאפטרופוס כדי להודיע למוכר משלם למוכר דמים שבין נבלה לשחוטה בזול ר"ל פחות שליש ויש מפרשים כל הדמים שבין דמי נבלה לשחוטה ואם הודיע הבקר לאפטרופוס ונתרשל האפטרופוס בכך משלם הוא למוכר:

20 לקח אחד בהמה זו לעצמו ולא הרגיש במום עד שמתה אם לא נמצא המוכר הפסיד ואם נמצא מחזיר דמים ונוטל את הנבלה ואם היה המוכר סרסור על הדרך שביארנו נשבע שלא ידע ונפטר הואיל ושהה בכדי שהיה יכול לידע את המום ולהודיעו קודם שתמות וישחטנה או יחזירנה:

21 יש מקשים והיאך אתה דן לאפטרופוס כשומר שכר והלא לענין שור נגח אמרו שמעמידין אפטרופוס לתם לגבות מגופו וכן אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפטרופוס ומעידין לו בפניו וכשיחזור ויגח משלם מעליית אפטרופוס וחוזר ונפרע מן היתומים לכשיגדלו ואם כן הרי אינו נעשה כשומר תירצו גדולי המפרשים שמ"מ אין נעשים שומרים אלא לשמירת גוף הנכסים לא לשמירת נזקיהם אבל לכל שאר הדברים הרי הם כשומרים:

« מאירי על בבא מציעא מ״א ע״ב מאירי על בבא מציעא מ״ג ע״א »